Chapter 17;v.20

 לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵֽאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַֽאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵֽל

That his heart be not lifted up above his brothers, and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left; to the end that he may prolong his days in his kingdom, he, and his children, in the midst of Israel.

Why is the expression “in the midst of Israel” included in this verse?

There are some rulers who are not interested in administering their laws and are only interested in doing things for their own benefit and pleasure, to the point that they lag behind and totally forsake their duty of overseeing the life of the people and matters of state. They are satisfied that, in the statute books, each law is written beautifully and faithfully. The execution of these laws, though, is given over to different officials, who, for various reasons, do not fulfill their task faithfully. Some even avert their eyes from seeing oppression and thievery and other wrongdoing in the country.

This would not be the case if the king himself were involved in all matters of state, overseeing the structure of society so that it would be just and regulated properly.

This type of overseeing exists only when the king lives and is to be fount among the people, in their midst, knowing their personal matters and the way they conduct themselves.

The verse here alludes to this with the expression “so that he will have a long reign in the midst of Israel”. If he will be in the midst, around his subjects, seeing and understanding their affairs and desires and whatever is necessary for their practical needs and those of his country, and he will choose not to live for himself alone, then “he and his sons will have a long reign in the midst of Israel”.

הלשון “בקרב ישראל” לא נתבאר על מה הוא בא, דפשיטא הוא – ומה בא לאשמעינן. ואפשר לומר משום דכידוע, יש ממלכי אומות העולם שמוסרים עצמם לתענוגים ותפנוקים ושקועים בהם בכל רגשותיהם עד שמפגרים ועוזבים על עיקר תעודתם להיות צופים על חיי העם ודברי המדינה, ומסתפקים בזה שבספרי החוקים כתוב הדר ונאמן כל דין ישר וכל חק ומשפט צדק. אבל תוצאת החוקים בפועל נמסרת לפקידים שונים, ואלה לסבות שונות, אין ממלאים חובתם באמונה ויש גם יעצמו עיניהם מלראות עושק וגזל וכל עמל ואון במדינה. ולא כן אם המלך בעצמו יתענין בכל עניני המדינה וישגיח על כל סדרי החיים ועל כל מהלכם ותנועתם. אז בטח היו החיים צודקים ומתוקנים. והשגחה כזו נקרא שהמלך חי ונמצא בקרב העם, בתוכם, ויודע עניניהם והנהגותיהם וכו’. ואת זה רומז הכתוב כאן בלשון “למען יאריך ימים על ממלכתו בקרב ישראל” – אם יהי’ בקרב, בתוך עמו, לראות ולדעת עניניהם וחפציהם וכל מה שדרוש לדעת לתכלית עמו ומדינתו, ולא שיחי’ חיים לעצמו ולבשרו מבלי התענין בכל שמחוץ לחייו הפרטים.